ערעור על הכ"ד של בית הדין הצבאי לתעבורה -נדחה

 1.      למשיב יוחסה עבירה של אי ציות לתמרורים, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. כנטען, ביום 2/3/05, בצריפין, לא קיים את הוראות התמרור ד-14, בכך שעבר על שטח הפרדה צבוע. המשיב כפר באשמה ובית הדין קמא שמע ראיות בעניין וראה לזכותו, ומכאן הערעור.

2.      כתב האישום התבסס על דו"ח שוטר ולפיו בצומת הקולנוע במחנה ידין בצריפין פנה המשיב פניית פרסה ואגב כך נסע על גבי שטח הפרדה צבוע. מלכתחילה לא כפר המשיב בכך שנסע כאמור, אלא שטען כי שטח ההפרדה לא היה מסומן כראוי ולא ניתן היה לראותו, בחשיכה.

3.      השוטר הצבאי העיד בבית הדין קמא ומסר כי אינו זוכר את הדברים והוא לומד עליהם מקריאת הדו"ח שמילא. וכך מסר העד:

"מה שהיה באותו רגע אני לא כל כך זוכר. יכול להיות שאי אפשר היה לראות את האי תנועה, אבל בכל מקרה כל סימון שלא רואים על הכביש, עדיין צריך לקבל את החוק שלו. אני לא זוכר את זה. אני לא יכול להגיד חד משמעית. אני לא זוכר אם רואים או לא רואים... אם לא היו רואים בלילה את אי התנועה, אני לא יודע אם היו עושים את המכמונת...אני יודע שהשטח לא היה מואר. אני חושב שראו את זה...".

בחקירה הנגדית נשאל העד לגבי תנאי התאורה ומסר "...איפה שאתה יצאת, אני כמעט בטוח שאין שם אור". המשיב המציא אישור מטעם מפקד מחנה ידין ובו נמסר "שטח ההפרדה נבדק באור יום ונמצא מסומן בצורה סבירה אם כי לא במצב טוב. בחושך ניתן לראות באופן סביר את שטח ההפרדה לאור תאורה תקינה במקום". עוד נמסר באותו מסמך כי שטח ההפרדה נצבע כשמונה חדשים קודם לאירוע. המשיב מצידו עמד על כך כי לא ניתן היה לראות את שטח ההפרדה בחשיכה.

4.      בית הדין קמא קבע כי עדותו של המשיב היתה מהימנה והתחזקה מן האמור במכתבו של מפקד המחנה, אודות מועד צביעת שטח ההפרדה. לקביעת בית הדין קמא, עדותו של השוטר הייתה "הססנית" ולא היה בה כדי לערער את המסקנה כי לא ניתן היה להבחין בסימון בשעת החשיכה. בנסיבות אלה, סבור היה השופט קמא כי לא הוכחה תקינות התמרור וזיכה את המשיב.

5.      בערעור, טענה התביעה כי עומדת חזקה כי התמרור תקין, ואין ניתן לסתור אותה רק על פי דבריו של המשיב. להשקפתה, חזקת התקינות בוססה במכתבו של מפקד המחנה. מאחר שהמדובר בעבירה של אחריות קפידה לא די לטעון כי המשיב לא ראה את התמרור, אלא כי איש אינו יכול לראותו ובנטל זה, סבורה התביעה, לא עמד המשיב. התביעה מלינה על כך שבית הדין קמא, מטעמים מעשיים, בחר שלא לשמוע עד תביעה נוסף.

6.      דין הערעור להדחות. בעניין תקינות הסימון של שטח ההפרדה באו כמה ראיות בפני בית הדין קמא- עדותו של השוטר, שאכן, ניכר בה כי הייתה "הססנית". העד אישר למעשה כי באזור שטח ההפרדה לא הייתה תאורה. הוא מסר תשובות מבולבלות אשר לסימון והביע דעתו, כבר בתחילת דבריו, כי גם אם לא נראה הסימון על גבי הכביש לעין, יש לנהוג על פיו; מפקד המחנה נקט בלשון מסויגת "סביר" ותלה את נראות הסימון בלילה בתנאי תאורה טובים, קביעה שעמדה בסתירה לדברי השוטר בעניין; המשיב היה נחרץ בעניין, ובית הדין קמא מצא אותו מהימן. התמונה הראייתית הכוללת מעלה, למצער, ספק אודות תקינות הסימון.

7.      כבר נפסק-

"רבים המקרים, בהם מורשע נאשם בעבירה של איסור מוחלט, מבלי שהתכוון כלל לעבור עבירה זו. אולם בד בבד, ומשום ההחמרה עם הנאשם באשר ליסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה ויבחן כראוי, אם אמנם התקיימו יסודות אלה. למותר להוסיף, כי כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי להנות ממנו את הנאשם" (רע 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) 519, 524).

 דברים אלה נקבעו, בהקשר של תקינות הצבתם של תמרורים, לפי הדין שהיה בתוקף לפני חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אולם בהקשר האמור, הדברים יפים גם לעניינו.

תמרורים, משהם קובעים חובות, שהמפרים אתם צפויים לסנקציות, צריכים להיות ברורים ונראים לעין, ואם אין הדברים כך או ספק אם הם כאלה, מספק זה צריך ליהנות הנאשם.

8.      נוכח מכלול הראיות, אין בעובדה כי לא נשמע העד הנוסף, כדי להשפיע על תוצאת הדברים.

9.      הערעור נדחה, אפוא.

ניתנה והודעה היום, ט' בכסלו ‏התשס"ח, 19 בנובמבר 2007, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.

__________________                                                                                          דורון פיילס,           אל"ם

שופט  בית   הדין  הצבאי

ל    ע    ר    ע   ו    ר   י   ם